נחום דידי, שם העט של ידידיה מנוסי, היה יוצר רב-תחומי שנגע כמעט בכל תחום של המילה הכתובה והמדוברת בישראל. הוא התפרסם כמשורר, פזמונאי, עיתונאי וסאטיריקן, והשאיר חותם עמוק בזמר העברי ובתרבות המקומית. באתר דופק אפשר למצוא סרטונים של דידי עם שירים כמו 'בן כמה אדוני?', 'יומן מלחמה', 'הציפורים מצפון' ועוד.
הסטנדאפ וההומור
נחום דידי היה ידוע ביכולת שלו להסתכל על החיים בעין משועשעת ולמצוא את הפאנץ' בכל נושא. הוא הביא לבמה מבט רענן וקומי, לעיתים מבריק ואינטליגנטי, שהפך אותו לדמות מרתקת ומעוררת השראה. דידי כונה 'מהנדס בדיחות' ו'הג'וקטור ההנדסי' בזכות הדרך המדויקת שבה בנה את ההומור שלו. במופעיו, דידי צחק על כל נושא, לא היסס לגעת גם בנושאים רציניים, ותמיד שמר על קורטוב של שנינות ומשחקי מילים.
שירים ופזמונים
דידי כתב עשרות פזמונים שהולחנו והפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי. בין השירים הבולטים שכתב: "לי ולך" שהושר בסרט 'סאלח שבתי', ו"מי שחלם" שנכתב ללהקת גייסות השריון. יצירתו שילבה הומור, ביקורת חברתית ורגישות, והשפיעה על דורות של יוצרים ומבצעים.
סאטירה ועיתונות
במשך שנים רבות פרסם דידי טור סאטירי מחורז בעיתון 'ידיעות אחרונות', שבו הביא את נקודת המבט האישית והחברתית שלו על אירועי השבוע. הטור, שהתפרסם בין השנים 1962 ל-2000, הפך לחלק בלתי נפרד מההווי העיתונאי והתרבותי בישראל. דרך הטור, דידי לא רק הצחיק, אלא גם עורר מחשבה והעביר מסרים חברתיים ופוליטיים.
תרומה לשפה העברית
דידי היה בין אלה שהעשירו את השפה העברית בתחדישים מקוריים, בהם המילים 'מחזמר', 'מדרחוב' ו'חמשיר'. תוספות אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה המדוברת והכתובה בארץ.
הדרך עד כאן
נחום דידי נולד בקבוצת גבע, שירת בפלמ"ח והשתתף במלחמת העצמאות. לאחר מכן למד ספרות באוניברסיטה העברית. לאורך דרכו שילב עשייה אמנותית, עיתונאית וסאטירית, והפך לדמות מוכרת בתרבות הישראלית.
חיים אישיים
דידי היה נשוי לצילה מנוסי, ולשניים שלושה ילדים. בשבע השנים האחרונות לחייו התמודד עם מחלת פרקינסון. הוא הלך לעולמו בביתו ברמת גן ונטמן בבית העלמין בקיבוץ גבע.
סמל אישי
דידי היה מזוהה עם כובע קסקט וסיגר, שהפכו לסימן ההיכר שלו.
