גדי וילצ'רסקי עושה סטנדאפ: הקצה של הקצה

כל סטנדאפיסט מחזיק כמה סיפורים מסמרי-שערות-תחת על הופעות קיצוניות שהיו לו במהלך הקריירה, זה לא משנה אם הסטנדאפיסט הוא ישראלי, אוסטרלי או תאילנדי (יש סטנדאפ בתאילנד???)
אני מודה שבשנים האחרונות לא היו לי כאלה. כשהקהל ואתה מסתנכרנים הסיכוי שתגיע שוב למצבי קיצון הם די נמוכים, אתה מופיע באולמות או בפאבים שעושים סטנדאפ בקטע קבוע, מה כבר יכול להשתבש? מקסימום איזה האקלר הזוי או איזה סיפור מוזר שצץ תוך כדי שיחה עם מישהו בקהל.

בחמישי האחרון זה קרה לי. השיא נשבר.

הופעתי בבר במושב חזון (אני עדיין מתעקש שיש מקום כזה) וכל זה קרה במהלך ההופעה: עוד לפני שהבנתי מי נגד מי קם מישהו בקהל, שהחבר'ה הגאונים שלו התערבו איתו על 150 שקל שאין לו אומץ לצעוק עלי שאני לא מצחיק אותו, המשיך במישהי שכל ההופעה הדגישה שחבל שאחותה לא באה כי היא מתה על תימנים, נפתח דיון עם הורים לילד בן 15 אם ראוי עדיין להפליק מדי פעם לילד בבולבול כמו שאני עדיין עושה לילד שלי בן השנתיים ואז… אז התחיל גשם מטורף ומסתבר שהגג של הבר הזה לא ממש… בוא נגיד שמאותו רגע כבר לא שמעתי את עצמי. בשיחה עם הקהל הגענו למסקנה שזה קרה כי נשאתי לשווא את שמו של דני רופ. ההופעה נגמרה בזה שהסאונדמן, שהוא בכובעו השני זמר באירועים, עלה לבמה וסגר את הערב עם קאבר לאריק סיני, כששני נרות שהיו במקרה ליד הבמה הודלקו לזכרה של ההופעה הזאת.

אני מאד אוהב להופיע בצוותא הגדול בתל אביב. ככה צריך להיראות סטנדאפ בעיניי. אני בכיף מוותר על רעש הבלנדר של הברמן, על המלצריות שעוברות ביני לבין הקהל, על כוס שנשברת, על מזלג שנופל ועל הצ'יפסר… הו הצ'יפסר… אבל וואלה מה אני אגיד לכם… יש בתחום האלה חוויות כאלה קיצוניות שמזכירות לך שהרבה לפני שאתה סטנדאפיסט אתה קודם כל יצור מצחיק ועם זה אפשר לנצח הכל.

אני הייתי גדי, לוקח שבוע להתאושש מההזייה במושב חזון. רק מי שהיה שם יבין מה עברתי. וכוסאומו טיב-טעם ראשל"צ.