הסטנדאפיסט והשחקן אסי כהן חגג אמש יום הולדת 40. בראיון לאבישי מתניה מ"מעריב" סיפר שהוא עדיין לא מרגיש שחקן, על הרצון התמידי בשינויים, על התכנונים לעתיד הקרוב והרחוק. ובעיקר על כך שהוא מרגיש זקן בן 40.
אנחנו לא באמת מכירים את אסי כהן. אבל אסי כהן מכיר אותנו מצוין. הוא הרי שאולי, הישראלי האולטימטיבי, חסר המודעות לעצמו ולזולתו. והוא גם שימי הבלתי נסבל מ"הפילוסים". ואורן המוסכניק הרגיש. ותומר המולטי-מיליונר הזחוח. ועמיאל בן חורין השבוי המופנם. וטל ברודי הפטריוט. ואיווט המפחיד. וגיא זוהר, ואסי עזר. ורק התחלנו.
ובכל דמות, קומית או טרגית, נלעגת או אהובה, הוא מאתר את החלק הפסיכוטי, האפל, המנדנד, ומשקף לנו, במדויק, את מי שאנחנו באמת, מתחת לכל המסכות, הכיסויים, התירוצים והפאות.
פעם, לפני שנים לא רבות, גם כהן עצמו נהג להתחבא. להסתתר מתחת לאיפור ולהיצמד לפרטנרים שיחפו עליו. הוא הרגיש חשוף. והחשיפה הכאיבה לו. והפחידה אותו. ואם אתם חושבים שהיום הוא מקרין חוסר ביטחון, כנראה החמצתם את הפרידה הכואבת, כולל דמעות, מגורי אלפי, שותפו לצמד אסי וגורי, שפירק את השותפות. בדיעבד, אלפי כנראה עשה לכהן טובה, אבל באותו ערב אחרון על הבמה הוא היה הרוס מזה. גמור.
קצת יותר מעשור אחר כך, אסי כהן הוא שחקן מצליח. רגע, רק התחלנו וכבר אנחנו מסתבכים. ההגדרה "שחקן" היא אחת הסיבות להתחבטויות ולהתפתלויות של כהן, ארבע שנים לפחות בטיפול פסיכולוגי, נגמל לא מזמן מעישון, שכבר לא רואה בעצמו סטנדאפיסט, מתלהב הרבה פחות מחיקויים, מעדיף לא לעשות מערכונים לבד, ועדיין מתקשה להגדיר את עצמו כשחקן, אף שהעובדות מספרות סיפור שונה בתכלית, מ"אהבה זה כואב", דרך "חטופים" ועד "הפרלמנט".
בגיל 40 אסי כהן יכול לשקול לוותר על הדרמה, לסלק את הפחדים, להיות פחות טרגי ולהניח לעצמו. הוא שחקן. מצוין. מוערך. אהוב. והעתיד עוד לפניו.
מתוך הראיון המלא במעריב
