הגשש החיוור, אגדה ישראלית בעלת רכב קומי-מוזיקלי, שהפעלה בישראל למשך כ-38 שנים, מ-1962 עד 2000, והפך לאחד מעמודי התווך של התרבות הישראלית. חברי ההרכב היו גברי בנאי, שייקה לוי, וישראל פוליאקוב (פולי), אשר נכנסו לתודעת הציבור גם כ"הגששים".
הגשש החיוור יצר דפוס תרבותי שהשפיע על הלשון העברית, סגנון החיים, ותפיסת המציאות הישראלית. הם תרמו לפיתוח התיאטרון הישראלי, הקולנוע והטלוויזיה, וזכו בפרסים רבים, כולל פרס ישראל עבור תרומה לחברה.
בתוכניות כמו "החץ המזמר", "לול", "קרובים קרובים" ו"הופה היי" הם הופיעו וציירו את ניכורי החיים הישראליים. הם גם יצרו סרטים מצליחים כמו "גבעת חלפון אינה עונה", "השכונה שלנו" ו"חגיגה בסנוקר". תרומתם למוסיקה הישראלית נטמצת בשירים כמו "החיים היפים", "שיר הטלפון" ו"הופה היי".
מורשתם הומורית ומיוחדת ממשיכה להשפיע על התרבות הישראלית גם לאחר פרידתם מהבמה. דמויותיהם האיקוניות, כמו "המפקד", "השוטר אזולאי" ו"פולי המורה", הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית.
חברי הלהקה נפגשו לראשונה בלהקת "התרנגולים", ושם נגזר שם הלהקה, המשתף פעולה עם אמרגן אברהם דשא (פשנל), שגם הוא נתן להם את שמם. שם הלהקה נלקח מן הספר "המוהיקני האחרון" מאת ג'יימס פנימור קופר.
ישראל פוליאקוב נפטר בשנת 2007, אך מורשתו ממשיכה לחיות דרך יצירותיו של הגשש החיוור, ותרומתם החשובה לתרבות הישראלית נשארת נצחית.
